מתוך פרוייקט צילומי נשים מחלימות




את ל׳ (שם בדוי) לא הכרתי לפני יום הצילומים. ערב קודם שוחחנו בטלפון, שיחה קצרה מאד, וידוא של פרטים טכניים, ביגוד, הגעה וכו. היא נשמעה מהוססת, קצרה, ולא הייתי בטוחה כמה היא מחכה למפגש הזה. השיחה הזאת הלחי


צה אותי מעט. את מי אני הולכת לפגוש, איזה אווירה תהיה, האם יהיה חיבור. האם יהיה נעים. האם אצליח לצלם כמו שאני רוצה ומתכננת? האם היא תהנה, תאהב את הצילומים. מלא חששות. 10:30, המאפרת ול׳ מגיעות כמ


עט ביחד, ואנחנו מתחילות. המאפרת מקסימה, נעימה. שיחה בינה לבין ל׳ מתפתחת במהרה. מוצאות קשר, אנשים שמכירות. המאפרת בעצמה מכירה את סרטן השד מקרבה ראשונה. בחרנו איפור טבעי והיא מתחילה. ל׳ מתמסרת. מבקשת להדגיש את הגבות והריסים שהתדלדלו בעקבות הטיפולים., והמאפרת נהנית לבקשתה. כעבור שעה בדיוק היא מסיימת לאפר את ל׳, אנחנו מרוצות. איפור טבעי כמו שביקשנו. העיניים התכולות מודגשות ואני יכולה להתחיל לצלם. דיי מהר ל׳ מבקשת לברר מהו הסטטוס שלי בנוגע לסרטן. כן, גם אני הייתי חולה. כן, סרטן שד. כן, עברתי הכל. ניתוח, כימו, הקרנות. שתיקה. מתחילה לצלם.

ל׳ מרגישה נוח יותר בשחור, ולמרות זאת אני מבקשת ממנה להביא גם חולצות צבעוניות. צבע יכול לעשות את התמונה. היא משאילה מחברה חולצות צבעוניות כאלה שלא תלבש כנראה לעולם בשום סיטואציה אחרת. הכנתי רקע במיוחד בשבילה. משהו אשר יבליט את השיער האדמוני והעיניים הכחולות. ל׳ מתמסרת למצלמה, מחייכת, מביטה, עושה פוזה, רוקדת, מבקשת שאני אנחה אותה, אבל היא יודעת מה לעשות, לא באמת זקוקה להנחיה שלי. מידי פעם קצת מספרת על עצמה. סרטן שד גרורתי. חולה מזה 4 שנים. מקבלת טיפולים ביולוגיים יום יום. עברה כימותרפיה, ניתוח והקרנות. זאת מחלה כרונית. אני חיה איתה. ולא יודעת כמה יש לי לחיות. היא אומרת. ואני, נעתקה נשימתי.

תוך כדי צילום אנחנו משוחחות, בכל פעם אחת מאיתנו משחררת עוד פרט מידע, עוד סיפור קטן על החיים. על המשפחה. על המחלה. על ההתמודדויות הרבות. משתפות זו את זו. מקשיבות אחת לשניה. במחשבותיי אני לא בטוחה, מה לספר, כמה לספר. האם נכון בכלל לספר. הרי אני לא רוצה להכביד, לא רוצה להקשות. הסיפור שלי הוא בומבה בפני עצמו ואולי אין לזה מקום כאן, בחדר הזה, ביום הזה, במפגש הזה. אבל ל׳ יודעת מה לשאול. והיא שואלת, ומקשיבה ולאט לאט אני מספרת לה הכל. מספרת לה מה עברתי ב7 שנים האחרונות. הסיפורים שלי. סיפורי חיי שבעל כורחי עיצבו את מי שאני היום. צריך להתחיל לסיים ואני מתקשה להפסיק לצלם, לא בטוחה שיש לי את מה שאני רוצה. עוד בגד, עוד כיוון צילומי, והשיחה מתעמקת. שתי נשים, יושבות זו מול זו. בחדר אחד, על שני שרפרפים. מסתכלות זו על זו במרחק קטן מאוד ומכילות זו את סיפורה של זו. המצלמה כבר בצד, ״חיכיתי שתזיזי כבר את המצלמה הזאת, שחצצה בנינו, היא אומרת. ואנחנו רק מדברות, מקשיבות, ומכילות. ל׳ אומרת : ׳אני במרכז, בפוקוס, ההתייחסות היא רק עלי. אני מרגישה מטופלת, נהנית, רגועה״

הבן שלי חזר הביתה מביה״ס, ואני צריכה לקפל את המפגש הזה. מתקשה לסיים. מסכמות, וחיבוק. ל׳ הלכה, והשאירה אותי מרוגשת מאד.


אחרי שעתיים מקבלת את הווטסאפ הנ״ל; ״ממך נסעתי לים להבין בשקט מה היה שם... יקח לי עוד זמן להבין מה קרה לי בנפש היום ... ״

צמרמורת. איזה הודעה אמיתית, כנה ואמיצה מאישה שרק לפני רגע הכרתי. אני רק מקווה שלא הכבדתי עליה מידי. אני רק מקווה שעשיתי טוב.

חודש אוקטובר, הוא חודש המודעות לסרטן שד, והוא עוד דקה נגמר. וגם אם לא הספקת עדיין לקבוע תור ולהבדק, עשי זאת עכשיו.

ל׳ כפי שבוודאי כבר הבנתם, ביקשה לשמור על אנונימיות, ולכן צירפתי תמונה של טלייה הקינן רוז מתוך אותו פרוייקט צילומים מרגש.

מתוך פרוייקט צילומי נשים מחלימות